הנאשם הואשם כי לא אפשר להולך רגל שחצה מעבר חצייה להשלים את החצייה בבטחה, עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 ובנהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, [נוסח חדש] ,התשכ"א-1961, בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.
ביום 21.8.08 שעה 13:05 נהג הנאשם באוטובוס בכביש היציאה מרכבת צפון בתל אביב, והתכוון לפנות ימינה לרחוב פרשת דרכים. בסמוך לצומת עם רחוב פרשת דרכים מסומן מעבר חצייה אלכסוני קצר שאורכו 7 מטרים, ובצידו השמאלי מוצב תמרור ה-8. אותה שעה החל לחצות את מעבר החצייה נחמן ברנשטיין (להלן -
הולך הרגל) מכיוון ימין לשמאל. לפי הנטען,הנאשם נהג בקלות ראש, לא שם לב לדרך, לא הבחין מבעוד מועד בהולך הרגל החוצה במעבר החצייה שכן מבטו היה מופנה שמאלה לעבר התנועה הנוסעת בדרך החוצה. הנאשם המשיך בנסיעה ופגע בהולך הרגל, אשר עף קדימה ונפל לכביש. כתוצאה מהתאונה, נגרמה להולך הרגל חבלה של ממש שהתבטאה בשברים בזיזים הרוחביים שמאליים של חוליות מותניות ומטומה עם דמם פעיל בתוך השריר גלוטאוס שמאלי, והוא אושפז בבית חולים למשך 6 ימים. לאוטובוס נגרם נזק שהתבטא בניפוץ השמשה הקדמית, במרחק של 0.90 מטר מדופן ימין ובגובה 1.40 מטר מפני הכביש.
מטעם התביעה העידו בפניי הולך הרגל ובוחן התנועה והוגשו בהסכמה מזכר שערך השוטר שהוזעק ראשון לזירה ותיעוד רפואי בנוגע לפציעתו של הולך הרגל. מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו.
נבהיר כי הולך הרגל הינו יליד 1925 (כפי שעולה מהודעתו במשטרה ומגיליון חדר מיון), כך שבעת התאונה הוא היה בן 83 ובעת עדותו לערך.
אין חולק ביחס לכיוון הנסיעה של האוטובוס,מיקום מעבר החצייה והעובדה שהולך הרגל חצה את מעבר החצייה מימין לשמאל, החבלה שנגרמה להולך הרגל והנזק שנגרם לאוטובוס. אין גם מחלוקת כי הנאשם הסתכל שמאלה לעבר התנועה הנוסעת ברחוב פרשת דרכים על מנת לוודא כי באפשרותו לפנות ימינה לעבר רחוב פרשת דרכים. עם זאת,לטענת ההגנה בעת שהנאשם התקרב למעבר החצייה הולך הרגל עמד על המדרכה הימנית במרחק של שלושה מטרים משפת הכביש, ולא היה סימן כלשהו שהעיד על כוונתו לחצות את הכביש.עוד נטען כי הולך הרגל החל לחצות את מעבר החצייה כאשר האוטובוס היה כבר בתחום מעבר החצייה, ובכך התרשל.
לאחר שעיינתי בראיות והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדויות שנשמעו בפניי, דעתי היא כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו, ואלה נימוקיי:
1. בהודעתו במשטרה טען הנאשם כי:
"נכנסתי לתחום מעבר החצייה והסתכלתי שמאלה כדי לראות שלא מגיעים כלי רכב משמאל, ראיתי שאין מכוניות ושאני יכול להמשיך בנסיעה וכנראה שתוך כדי פספסתי את הולך הרגל שכנראה הגיע מצד שמאל של אי התנועה והלך לצד ימין לכיוון המדרכה, ואז הרגשתי מכה באוטובוס בצד ימין בחלון הקדמי, ובלמתי ישר ואז ראיתי אדם נשכב על הרצפה."
מכאן אנו למדים כי הנאשם הסתכל שמאלה לעבר התנועה בכביש החוצה והמשיך בנסיעה על מעבר החצייה מבלי שהסתכל אם הולך רגל החל לחצות את מעבר החצייה. הנאשם לא הבחין בהולך הרגל עד לפגיעה עצמה. עד כדי כך היה הנאשם מרוכז בתנועת כלי הרכב בדרך החוצה, שסברתו הראשונית הייתה כי הולך הרגל הגיע מצד שמאל, הספיק לעבור את כל רוחב האוטובוס, ונפגע מצידו הימני של האוטובוס.
הנאשם טען אמנם בהודעתו כי הולך רגל עמד במדרכה הימנית, אך לטענתו הולך הרגל היה במרחק של 3 מטרים משפת המדרכה ולא עשה פעולה כלשהי שהיה בה כדי להעיד כי בכוונתו לחצות את מעבר החצייה.
2. הפסיקה קבעה כי נהג המתקרב למעבר חצייה, צריך ליתן את דעתו אם יש הולך רגל המתכוון לחצות את הכביש (אפילו זה טרם החל בחצייה) ובמקרה כזה עליו לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל. לעניין זה ראה,
ע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל
, שם נפסק כי
"
מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן - להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל". ב
ע"א 935/00 ישראל שטרייזנט .נ. מדינת ישראל
, נפסק כי החובה לצפות התנהגות רשלנית מצידו הולך הרגל אינה קיימת רק במצב בו עומד הולך הרגל על סף מעבר החצייה, ,אלא גם במצב שבו מתעורר ספק אם אדם הנמצא בסמוך למעבר חצייה מבקש לחצות את הכביש אם לאו.
3. בהקשר זה,קבע כבוד השופט רובינשטיין את הדברים הבאים :
"מטבע הדברים בנסיבות של מעבר חצייה מתעצם הצורך בזהירות,שהרי בבני אמוש עסקינן-הולכי רגל בכל הגילים ובכל קצבי ההליכה ובכל מצבי הבריאות -שיהיו מהם שיראו במעבר החצייה מעין "תעודת ביטוח" לירידה לכביש,ומכאן חובת הזהירות המוגברת על הנהגים בהקשר זה:אין מנוס משינון דבר זה" (
רע"פ 4180/07 גאוי גאוי .נ. מדינת ישראל
).
4. במקרה הנוכחי הבחין הנאשם בהולך הרגל העומד בסמוך למעבר החצייה. היה עליו לשים ליבו לכך שמדובר באדם קשיש.
נכון היה לעצור לפני מעבר החצייה על מנת לוודא כי הולך הרגל אינו מתכוון לחצות את מעבר החצייה. נזכיר כי בפסיקה נקבעה חובת זהירות מוגברת כלפי קשישים וילדים. ראה, פסק דין
מלניק שלעיל,
רע"פ 11613/04 בן ציון דזאנשוילי נ. מדינת ישראל
ו
ע"פ 6741/09 אריק בן שמחון נ. מדינת ישראל
.
מכל מקום, לאחר שהנאשם הסתכל שמאלה לעבר התנועה הנוסעת בדרך החוצה, ובטרם ימשיך בנסיעה היה עליו לוודא כי אין מי שהחל לחצות את מעבר החצייה.
5. אין זה המקרה שבו הולך רגל חצה את הכביש "באופן עיוור" והתנגש בדופן ימין של אוטובוס שנסע על מעבר החצייה, אלא חזית האוטובוס פגעה בצד השמאלי בגופו של הולך הרגל, בעודו חוצה את מעבר החצייה.
טענתו של הנאשם כי הולך הרגל חצה את מעבר החצייה בקצהו, הינה טענה כבושה ומאוחרת שלא ניתן לקבלה. כאמור, הנאשם כלל לא הבחין בהולך הרגל ואפילו לא ידע מהיכן הגיע.
זאת ועוד, ומהצילומים עולה כי לאחר התאונה האוטובוס נעצר על קצה מעבר החצייה, דבר המלמד כי התאונה ארעה עוד לפני שהאוטובוס הגיע לקצה מעבר החצייה.
6. ההגנה הסתמכה על עדותו של הולך הרגל לפיה לא הסתכל שמאלה בטרם החל בחציית מעבר החצייה, אולם מעדותו עלה בבירור כי לא זכר פרטים רבים, ובפרט את מיקום מעבר החצייה. במקרה זה מתקיימים התנאים שנקבעו בסעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לקבלת הודעתו במשטרה של הולך הרגל, כפי שנמסרה ביום האירוע עצמו, ולהעדפתה על פני עדותו לפי הוראות סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות.כפי שהוסבר הולך הרגל העיד בפניי מס' שנים לאחר האירוע, ולא זכר היכן ממוקם מעבר החצייה הרלוונטי. בהודעתו במשטרה העיד הולך הרגל כי: "
יצאתי מתחנת הרכבת כדי לחצות את הכביש לעברו השני...ואז חציתי את המעבר הקטן, מעבר חצייה, ובא אוטובוס מצד אחורי
שלי ואני עפתי קדימה לכביש". הודעתו זו מתיישבת עם דוח הבוחן, לפיה הולך הרגל חצה את מעבר החצייה האוטובוס הגיע מאחוריו וחלקו הקדמי ימני פגע בהולך הרגל.
נבהיר כי רשלנותו התורמת של הולך הרגל אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי,בפרט במקרה הנוכחי בו הנאשם שהינו נהג אוטובוס, הודה שמבטו התמקד בתנועת כלי הרכב ולא במעבר החצייה.